האילנות הגבוהים

הגן הבוטני מזמין אתכם להיתלות באילנות גדולים*, במובן החיובי של האימרה, ולערוך היכרות עם אחדים ממיני העצים הגדולים והמרשימים המצויים בגן. 

 

סקויה נאה (Sequoia sempervirens)

 

 

עץ הסקויה שייך למשפחת הברושיים (Cupressaceae). התפוצה הטבעית של מין זה נעה בין דרום-מערב אורגון למערב קליפורניה בארצות הברית. תפוצת המין הורחבה ע"י האדם גם לאיים הבלראיים (ספרד), צרפת, בריטניה ואיטליה. המין אינו גדל בבר בישראל.

 

השם העממי, Redwood, מתייחס לצבע האדום של הגזע. עצי הסקויה המחטניים הם מהעצים הגדולים בעולם. גובהו של עץ סקויה  נאה הגדול בעולם הוא 84 מ' וקוטרו 11.1 מ', והוא צומח ב- Sequoia National Park בקליפורניה. מזג האוויר השורר בקליפורניה, המשלב ערפילי קיץ לחים וחורפים רטובים, מאפשר לעצי הסקויה לגדול לגבהים אדירים.

 

מלבד גובהם המדהים, עצי הסקויה ניחנים גם באריכות ימים מפליגה. מוכרים מיני סקויה נאה שגילם 2,200  שנים ומיני סקויה ענקית (Sequoiadendron giganteum) עשויים לחיות מעל 3000 שנה.

 

אריכות הימים המופלגת של עצי הסקויה מיוחסת, בשילוב גורמים נוספים, גם לחומר בשם טאנין (tannin) המצוי בקליפת גזע העץ. חומר זה מסייע בהרחקת חרקים (טרמיטים, למשל) ומגביר את עמידות העץ למזיקים ומחלות.

מין זה מוגדר כמין בסיכון ברשימה האדומה של ה- IUCN, בשל צמצום בתי גידול בשל פיתוח אזורי מגורים וכריתת עצים מוגברת שהתרחשה במחצית המאה ה-19. כיום רוב עצי הסקויה נמצאים בשטחם של פארקים ושמורות המנוהלים על ידי בני אדם.

 

בגן אפשר למצוא סקויה נאה בסמוך לכיתה הפתוחה. למרות התנאים בגן, שאינם תואמים לתנאים בבית הגידול הטבעי של הסקויה, אנו מקווים לראותה צומחת ומתפתחת בשנים הבאות.

 

שיטה מלבינה (Faidherbia albida)

 

 

עץ השיטה המלבינה שייך למשפחת הקטנתיים (Fabaceae).  שיטה מלבינה היא עץ אפריקאי נשיר שעשוי להגיע לגובה 30 מ', שורשיו יכולים להגיע לעומק 40 מ' והוא נחשב לאחד העצים הגדולים בגן הבוטני. הגוון הלבן של הגזע מתואר בשם המין.

 

ישראל מהווה את גבול התפוצה הצפוני של המין, שגבול תפוצתו הדרומי בדרום-אפריקה. בארץ אפשר למצוא גושים מבודדים של עצי שיטה מלבינה בשפלה, במישור החוף, בעמק יזרעאל ובבקעת בית שאן.

 

בארץ מתרבה השיטה המלבינה באופן וגטטיבי על-ידי הנצת גבעולים משורשיה (ייחורי שורש). משום כך כל הפרטים בגוש זהים מבחינה גנטית. העצים הגדלים בארץ מייצרים זרעים מועטים בלבד. ייתכן והדבר נגרם באמצעות מנגנון של אי-סבילות-עצמית (גרגרי אבקה של הצמח אינם מסוגלים להפרות את הצלקות שלו עצמו). גם עצי השיטה הלבנה הגדלים בגן מייצרים זרעים מעטים בלבד ומתרבים בעיקר באמצעות רבייה וגטטיבית.

 

לשיטה מלבינה מגוון תועלות לאדם. באפריקה הוא נחשב לבעל ערך רב לנטיעה בשטחים חקלאיים בשל הסימביוזה שהוא יוצר עם חיידקים מקבעי חנקן . במזרח אפריקה הוא ניטע בכדי להצל על מטעי הקפה ועל עדרי הבהמות בתקופה היבשה. שיטה מלבינה משמשת גם כצמח דבש והפירות (תרמילים) משמשים כמזון לבהמות וחיות בר (פילים, אנטילופות, בבונים ואוכלי צמחים אחרים).
הצמח משמש גם ברפואה העממית במזרח אפריקה ובמערבה להורדת חום, לטיפול בהצטננות שלשול, שטפי דם ומחלות עיניים. הענפים הקוצניים משמשים לגידור והעץ ניתן לגילוף ומשמש לייצור סירות וכלים.

 

השיטה המלבינה הוא עץ המופיע ברשימת הצמחים המוגנים בישראל ובדרום אפריקה ונחשב למין נדיר בארץ. 

 

עצי שיטה מלבינה גדלים בגן בקצה בתת הספר, כשפוסעים בשביל הראשי היורד משער הגן. 

 

דולב מזרחי (Platanus orientalis)

 

 

הדולב המזרחי שייך למשפחת הדולביים (Platanaceae). זהו עץ מהיר-גדילה, גבוה ועב-גזע. גובהו עשוי לעלות על 20 מ' וקוטר הגזע מגיע ל-1-2 מ'. גילו עשוי להגיע למאות שנים.

 

הדולב המזרחי גדל בארץ בגדות נחלי איתן שזורמים בהם מים כל השנה, או על מי תהום, ששורשיו מגיעים אליהם. אפשר למצוא אותו בעיקר לאורך נחלי בצת, כזיב, עמוד, שניר (חצבני) וחרמון (בניאס). פרטים בודדים מדרימים עד הרי יהודה. תפוצתו העולמית של המין משתרעת בארצות מזרח הים התיכון והמזרח התיכון, מאיטליה עד הרי קווקז והימלאיה. בטורקיה וביוון גדלים עצים בני מאות שנים שהגיעו לממדים אדירים. נופו של העץ שם מתפשט יותר לרוחב מאשר לגובה, בניגוד לרגיל בארץ.

 

השם העברי נזכר בתלמוד הירושלמי. יש המזהים את הערמון הנזכר בתנ"ך עם מין זה. מוצאו של שמו המדעי מיוונית ופירושו – עלה רחב.

 

גם לדולב המזרחי שימושים ותועלות לאדם. בעבר שימשו עליו ברפואה העממית לריפוי כוויות ואילו הקליפה והפירות – נגד עקיצת עקרב והכשת נחש. כמו כן, הדולב המזרחי היה בעבר מקודש על עמים שונים וניטע בקרבת מקומות קדושים. הגזע שימש בתקופה הרומית כחומר בניין בסביבות ירושלים ושרידים שלו נמצאו גם ביריחו.

 

כיום נחשב הדולב המזרחי לנדיר בארץ – מספר פרטיו בטבע מגיע כנראה לכמה מאות בלבד, אולי לאלפים בודדים. הדולב מוגדר בארץ כמין בסכנת הכחדה והוכרז כמין מוגן.

 

בגן אפשר למצוא את הדולב ליד ספסלי הכיתה הפתוחה, בחלקת החורש הלח ומעל המפל, בסמוך לחלקת צמחי המים.

 

אלה אטלנטית (Pistacia atlantica)

 

משפחת האלתיים (Anacardiaceae). עץ גדול, רחב נוף ומרשים, הגדל ביערות ערבתיים פתוחים. גידולו מהיר, והגזע מתעבה במידה מרשימה תוך שנים לא-רבות. היקף הגזע גדול וקוטרו עשוי להגיע ל-2.5-2 מ'. גובהו של העץ תלוי בבית גידולו, והוא עשוי לצמוח לגובה של 20-15 מ'. נופו של העץ רחב, עגול–פטרייתי. זהו עץ מאריך ימים, עד לכדי מאות שנים.

 

מקור השם המדעי של האלה (Pistacia) נתגלגל משמה הפרסי העתיק של עץ אלת הבוטנה, המכונה גם אלה אמיתית (Pisatacia vera), ונקראת בפרסית בשם פיסטה. בעברית נגזר שם העץ מהשורש "אל". בתנ"ך נזכרת האלה למעלה מעשר פעמים, בעיקר בהקשר של קיום פולחן אלילי בצילה. לימים התקדש גם העץ עצמו. "אטלנטית" - על שם הרי האטלס שבמרוקו, שם תואר צמח זה לראשונה.

 

בעולם המין נפוץ מהרי האטלס עד למרכז אסיה, באזורים ערבתיים. העץ חודר גם למספר ארצות ים-תיכוניות (יוון, סוריה, לבנון וישראל, למשל) ולצפון-אפריקה. כמו כן, אפשר למצוא אותו גם בקרים, בקווקאז, באיראן ובמרכז אסיה. בארץ אפשר למצוא את האלה האטלנטית בהר הנגב, בגליל התחתון, בבקעת קדש, בעמק החולה ובגולן. מספר עצים פזורים גם בשומרון ובהרי יהודה. אלה אטלנטית גדלה תכופות יחד עם אלון התבור בתצורת-צומח המכונה בשם "יער-פארק". זה נוף צמחי של עצים דלילים, אך כל פרט לעצמו הוא עץ מפותח, עם גזע ברור וצמרת חצי-כדורית.

 

הפרי של האלה האטלנטית מכיל זרע אחד, שמכוסה בציפה בשרנית. זרעים שנוצרו מהפריה מכילים עובר והם מכונים "פירות מלאים". באלה אטלנטית נוצרים גם פירות שבזרעיהם אין עובר, המכונים "פירות ריקים". פרי בעל זרע מלא, שזכה להפריה, משנה את צבעו בעת הבשלתו לירוק-כחלחל. פרי בעל זרע "ריק" נשאר בצבע אדום-ורוד ולא יתפתח לצמח. על מנת שהזרע ינבוט, צריך להסיר ממנו את ציפת הפרי המכסה עליו. ציפורים בולעות את הזרע כמו שהוא ואינן פוגעות בעובר, ובכך מאפשרות את הפצתו ונביטתו. לעומת זאת, יונקים בדרך כלל לועסים את הזרעים ופוגמים ביכולתם לנבוט.

 

האלה האטלנטית פגיעה למספר מזיקים, ובעיקר לכנימה בשם עפצית וורטהים (Slavum wertheimae), הגורמת לאלה לגדל עפצים אדומים שצורתם מזכירה צורת אלמוג בגודל כאגרוף. צבעם האדום הופך בהדרגה לחום-שחור. עפצים אלה מכילים חומרים טאניניים המוכרים כמכווצי עורות ועל כן השתמשו בהם לתעשיית הבירוס (עיבוד עורות) ושרף לשימוש רפואי.

 

הפירות הבשלים של האלה נאכלים קלויים או לא קלויים לאחר הסרת הציפה וחלקם משמש גם לתיבול. שימושים נוספים לתועלת האדם כוללים הפקת שמן מהפרי לצריכה ביתית, לרפואה ולמאור; ברפואה העממית השרף הנוטף מהגזע משמש לחיטוי פצעים; העצה משמשת לחרטות-עץ. העץ יכול לשמש ככנה לאלה אמיתית (שהיא אלת הבוטנה או פיסטוק חלבי). האלה האטלנטית לא נחשבת לעץ נוי, אם כי פרופ' אבינעם דנין קרא בעבר לשלב אותה בגינות נוי בשל היות העץ חסכוני במים ובשל הלבלוב המקנה לעץ גוון אדום. גוון אדום זה בולט באזורים קרים גם בזמן שלכת.

 

העץ מוגן על פי חוק.

 

אלות אטלנטיות אפשר למצוא בגן בחלקת בתת הספר, בחלקת הר הנגב ובסמוך למשרדי הגן.

 

לסיכום, חודש שבט נותן לנו הזדמנות להדגיש את הערכתנו הרבה לצומח סביבנו ובפרט לעצים, המספקים לנו חמצן וחיים, קולטים מהאוויר גזי חממה ומזהמים, מייצבים את הקרקע ומספקים בנוסף מגוון רחב של תועלות.

 

תודה לצלמים: יעל אורגד, גברי שיאון ויובל ספיר.

 

* נתלה באילן גבוה כנוסח המקובל היום או נתלה באילן גדול במטבע המקורי – פירושו 'הסתמך על מי שמבין בדבר'. מתוך אתר האקדמיה ללשון עברית.