משפחה: צבים יבשתיים

צב יבשה מצוי 

Testudo graeca

צב היבשה המצוי הוא השכיח והמוכר בין צבי ישראל. מין זה נפוץ גם בצפון אפריקה ובחלקים של מזרח אסיה ודרום אסיה.
עיקר מזונו ממקור צמחי, אך הוא טורף גם שלשולים ורכיכות וכן ניזון מפגרים. הוא מאכלס מקומות מחיה מגוונים, אך מעדיף לשהות בין צמחים או בין סלעים. תנועתו איטית והוא מיטיב להתחפר. הוא פעיל באביב, בקיץ ובסתיו, בעיקר בשעות היום. בחורף פעילותו מצומצמת והוא נמצא בתרדמה, כשהוא מחופר בקרקע, במשך חודשים מספר. על פי נתונים חדשים, נראה כי ייתכן שצב היבשה המצוי נמצא גם בתרדמה קיץ.
עונת הרבייה חלה בסוף החורף. החיזור קולני מאוד – הזכר עוקב אחר הנקבה, נוגח בה ומכה בשריונה בעזרת שריונו. קולות ניגוח אלה מאפשרים לאתר את הצבים בטבע ממרחק רב. לאחר ההזדווגות הנקבה מטילה 5-3 ביצים בגומה שהיא חופרת בקרקע. ההטלה נעשית בחודשים מאי-יולי, והבקיעה – כשלושה חודשים לאחר מכן. עם הבקיעה, שריונם של הצבים הצעירים רך, והוא הולך ומתקשה בהדרגה.
בשנים הראשונות לחייו אפשר לאמוד את גילו של הצב על פי טבעות הגידול ההיקפיות שעל מגיני שריון הגב שלו. אולם בגילאים מאוחרים יותר מִטשטשות הטבעות וקביעת הגיל נעשית קשה יותר.

מצב שימור: VU (עתידו בסכנה)

צב יבשה מדברי, צילום: גיל קופלוביץ

צב יבשה מדברי 

Testudo kleinmanni

צב היבשה המדברי הוא מהקטנים ביותר במשפחה. לרוב מגיע אורך שריונו עד 12 ס"מ בלבד. תפוצתו מוגבלת לצפון מצרים, לצפון סיני ולנגב.

צב היבשה המדברי דומה מאוד לצב היבשה המצוי, אך נבדל ממנו בכמה סימנים:

א. צבעו צהבהב, כל מגן ממגיני הגב עטור בשוליים צרים, שצבעם שחור, אך במרכזו אין כתם שחור.

ב. על הרגליים הקדמיות ערוכים שלושה טורים סדירים של קשקשים גדולים רעופים (אצל צב היבשה המצוי ערוכים ארבעה עד חמישה טורים לא סדירים).

ג. שולי שריון הגב בולטים במקצת אחורה וכלפי מעלה.

ד. הטפרים ארוכים וחדים.

ה. הוא אינו מקיים שנת חורף.

ו. צמחוני מובהק, אינו אוכל מזון מן החי.

מצב שימור: CR (סכנה חמורה)