עדות מאובנת ראשונה מסוגה: מנגנון ניתוק הזנב של לטאות פועל כבר 99 מיליון שנה

אחד ממנגנוני ההגנה המוכרים והיעילים ביותר בטבע הוא יכולתן של לטאות לנתק את זנבן בעת סכנה כדי לחמוק מטורפים (מנגנון הידוע כ'אוטוטומיה'). למרות שמדובר בהתנהגות נפוצה מאוד בקרב זוחלים מודרניים, מעקב אחר המקורות האבולוציוניים שלה התברר כאתגר מורכב עבור מדענים. עד כה, הראיות לקיומו של המנגנון במאובנים התבססו בעיקר על מבנה העצמות וקווי שבר בחוליות, אשר מעידים על הפוטנציאל האנטומי לניתוק, אך לא על כך שהניתוק אכן התרחש בפועל ובאופן יזום.

מחקר חדש שנערך בהובלת דולב פבריקנט, דוקטורנט בבית הספר לסביבה ובמוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, יחד עם מנחהו ד"ר לאונידס-רומנוס דברנוגלו (שמצטרף כחבר סגל בבית הספר לזואולוגיה), ובשיתוף ד"ר אחמד נאסר מהמכון הוולקני ואפוסטולוס כריסטופלוס מאוניברסיטת אתונה, מציג כעת את הראייה הישירה והשמורה ביותר אי-פעם להתנהגות זו. הממצאים פורסמו בכתב העת המדעי Palaeontologia Electronica וזכו לסיקור נרחב בעיתון "הארץ".

התגלית החלה בפיסת ענבר זעירה ממיאנמר באורך של 18 מילימטרים בלבד. המאובן, ששכן בשרף עץ מאובן מלפני כ-99 מיליון שנה, נראה בתחילה כענף קטן. בדיקה מקרוב של פבריקנט חשפה כי מדובר בזנב מכוסה קשקשים של לטאה.

כדי לבחון את המבנה הפנימי של המאובן מבלי לפגוע בו, ביצעו החוקרים סריקות תלת-ממדיות ברזולוציה גבוהה באמצעות טכנולוגיית מיקרו-CT במכון הוולקני. הסריקות חשפו את נקודת הניתוק של הזנב והציגו מורפולוגיה אופיינית: קטע שבר נקי וסימטרי המוקף בטבעת שריר מתכווצת. מבנה זה זהה לחלוטין לצורת הניתוק של זנבות המשתחררים באופן פעיל אצל לטאות מודרניות. בנוסף, לא נרשמו סימני מעיכה, קריעה או נשיכה של טורף, דבר המאשר כי הזנב נותק במכוון על ידי הלטאה ולא נתלש בכוח.

החוקרים מציינים כי לא ניתן לקבוע בוודאות לאיזה זן מדויק של לטאה שייך הזנב, או מה נסיבות הניתוק הספציפיות, האם הלטאה השילה את זנבה כדי להשתחרר משרף העץ הדביק, או שמא נמלטה מטורף וזנבה נפל לתוך השרף. עם זאת, התגלית מוכיחה מעל לכל ספק כי מנגנון ההגנה המורכב הזה היה פעיל ומפותח כבר לפני כ-100 מיליון שנה, ברמה המולקולרית והשרירית המוכרת לנו כיום.