פורחים בגן - אירוס הארגמן

אירוס הארגמן שייך לקבוצת אירוסי ההיכל, אליה שייכים גם אירוס הנגב (Iris mariae) והאירוס ההדור (Iris lortetii) – אירוסים בעלי פרחים גדולים ומפוארים. בין אירוסי ההיכל, אירוס הארגמן הוא המקדים לפרוח והיחידי הגדל בעומק האזור הים-תיכוני ולא באזור הספר. מין זה פורח מינואר עד מרץ, בעיקר בפברואר.

רוב פרחי אירוס הארגמן בצבע בורדו עמוק, ארגמן וחום, אך קיים גם מופע נדיר של פרחים צהובים. הגוונים הכהים של פרחי האירוס אינם שגרתיים בקרב פרחי ארצנו, ולכן מהווים מושא מחקר בניסיון להבין, מהם המנגנונים האבולוציוניים הקובעים את צבע הפרחים.
 

ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני, חקר בעבודת הדוקטורט שלו את אירוס הארגמן ומצא שצבעם הכהה של האירוסים מאפשר למאביקיהם גמול לא שגרתי – לא צוף ולא אבקה, כי אם התחממות הפרח. זכרים של דבורי בר ממינים שונים, מגיעים אל הפרחים לעת ערב וישנים בהם. התחממות הפרחים הכהים השכם בבוקר, מאפשרת לדבורים הזכרים להתחיל את יומם מוקדם יותר בהשוואה לזכרים הלנים בסדקי סלעים ובמחסות אחרים. פעילות מוקדמת זו מקנה להם יתרון תחרותי. 

אירוס הארגמן. צילום: גברי שיאון/יעל אורגד.

מחקר נוסף שנערך בגן הבוטני במעבדתו של ד"ר יובל ספיר, עסק בניסיון לאפיין ולכמת את הפיגמנטים היוצרים את הצבעים השונים. בנקודה זו, כדאי לציין שהשם אִירוּס (או איריס, שתי הצורות הוכרו על ידי האקדמיה ללשון עברית כצורות תקניות) ניתן לסוג זה, גם בשל מגוון מופעי הצבעים שלו; ביוונית: ἶρῐς (ובלטינית: Iris) – קשת בענן או אלת הקשת במיתולוגיה היוונית. מלשון חכמים מוכרת הצורה אירוס (משנה אהלות ח, א; כלאים ה, ח). מינים רבים של אירוסים, תורבתו וטופחו כפרחי קטיף וכצמחי נוי בגינות.

אירוס הארגמן גדל בקרקעות חול, חמרה חולית וכורכר, נפוץ בדגם כתמי (אוכלוסיות מבודדות, כל אחת מהן כוללת פרטים רבים צפופים) במישור החוף - מגדרה, בית עובד וראשון לציון בדרום עד נתניה ואף עתלית בצפון. גבעות הכורכר של מישור החוף הן האזור המיושב בצפיפות הרבה ביותר בישראל ובשל הפיתוח הנרחב באזור זה קיימת פגיעה משמעותית בצומח עליהן. כתוצאה מכך, אירוס הארגמן, שהוא מין אנדמי לישראל, הוכרז כמין בסכנת הכחדה וכצמח מוגן. כל מיני האירוסים הגדלים בר בארץ הוכרזו כמינים מוגנים.

במחקר שנועד לבדוק הבדלים גנטיים בין אוכלוסיות שונות של אירוס הארגמן נבחנו הסכנות הנובעות מבידוד גנטי, הנגרם כתוצאה מקיטוע בתי הגידול הטבעיים של אירוסי הארגמן לאורך מישור החוף. במחקר, שנערך על ידי גיל ירדני בהנחיית ד"ר יובל ספיר, ופורסם בשנת 2016 ב-Annals of Botany, נמצא כי בין אוכלוסיות של אירוס הארגמן קיים בידוד רבייתי חלקי. כלומר, הכלאות בין צמחים מאוכלוסיות שונות לא מצליחות באופן דומה. לדוגמה, בהאבקה של אירוס בנתניה בעזרת אבקה שמקורה בנס ציונה, התפתחו פחות זרעים בהשוואה להאבקה שבה מקור האבקה היה בשמורת קדימה.

בבדיקת אוכלוסיות מכל תחום התפוצה של אירוס הארגמן נמצא כי הגורם הגיאוגרפי, כלומר המרחק הפיזי שבין שתי אוכלוסיות, אינו הגורם המשפיע על עוצמת הבידוד הרבייתי. לעומת זאת, ההצלחה של ההאבקות בין אוכלוסיות ירדה עם העלייה בהבדלים האקולוגיים שבין בתי הגידול, ובעיקר במשתנים הקשורים לקרקע. מעבר למסקנה כי גורמים אקולוגיים משפיעים על התמיינות אוכלוסיות בתוך המין, גם אם קיימת קרבה מרחבית, המחקר יכול לסייע בממשק שמירת טבע. אוכלוסיות מבודדות וקטנות נתונות לסכנה של סחיפה גנטית ועלולות להיכחד אם המגוון הגנטי נמוך מדי. כדי להעשיר את המגוון הגנטי אפשר לייבא אבקה או זרעים מאוכלוסיות אחרות. המחקר באירוס הארגמן מעיד כי יש צורך לנקוט משנה זהירות ולבחור בקפדנות את המקור להעשרה גנטית כזו, כדי להגדיל את המגוון הגנטי בלי לפגוע בדינמיקה של האוכלוסייה.