המסע המדעי של אב למצוא תרופה למחלה הנדירה של בנו

פעמים רבות חוקרים רואים בעבודתם שליחות יותר מאשר משלח יד, ומקדישים את חייהם להפיכת העולם לטוב יותר בדרכם שלהם.  השליחות המדעית של פרופ' מיגל וייל אישית וספציפית יותר. במהלך הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, בנו הבכור ניר אובחן עם מחלה נדירה ביותר בשם Familial Dysautonomia, או FD, שפוגעת במערכת העצבים הפריפרית. כיום ידועים בעולם כ-300 בני אדם שחולים ב-FD, ושליש מהם בישראל.

מהרגע שבנו של פרופ' וייל אובחן כחולה, עבודתו נסובה סביב פיתוח כלים הדרושים כדי לטפל במחלה. מאז ועד היום, כדי להתגבר על המחסור הכרוני במימון ועניין ציבורי האופייני למחקר של מחלות נדירות, הוא מתמקד בתהליכים ביולוגיים הרלוונטיים למחלות נפוצות יותר, ואת הגילויים הוא מיישם במחקר של מחלת ה-FD.

באחרונה, אחרי מסע מדעי של 30 שנה, מעבדתו של פרופ' וייל בבית הספר שמוניס לביו-רפואה וחקר הסרטן זיהתה מולקולה שיכולה להועיל לחולי FD. והוא מקווה כי עתה המחקר יתקדם לבדיקות המולקולה בבני אדם – בזכות התועלת האפשרית שלה בטיפול במחלות נוירולוגיות שכיחות בהרבה, בהן ALS, מחלת הנטינגטון ועוד. "אם אני לא יכול לפתח תרופה ל-FD כי היא מחלה נדירה כל כך, אולי אוכל לפתח אותה למחלות נפוצות יותר, ותוך כדי כך להוסיף את ה-FD לשאר האינדיקציות הרפואיות", הוא מסביר.

הבנת מחלת ה-FD

FD היא מחלה גנטית הנפוצה בעיקר בקרב יהודים אשכנזים, עם לפחות אחד משישה נושאים עותק יחיד של המוטציה, שנכללת היום בבדיקת הסקר הגנטי שנעשה לפני היריון בישראל. אולם בדיקות אלה לא היו זמינות כאשר ניר, בנו של פרופ' וייל, נולד בשנת 1990. כשתינוק יורש עותק פגום של הגן משני הוריו, הייצור של החלבון ניזוק בתאי העצב של המערכת הפריפרית – העצבים שמחוץ למוח וחוט השדרה - ומוביל לפגיעה בהתפתחות התקינה של היכולת המוטורית ולתסמינים במגוון איברים בגוף. מלבד הפגיעה בהתפתחות, FD גם גורמת לנזק מצטבר בתאי עצב קיימים. אם כי מערכת העצבים המרכזית והיכולת הקוגניטיבית נותרות ללא פגיעה.

מאז שנות ה-90 השיפור בהבנה של המנגנונים שנפגעים במחלת ה-FD הוביל לפיתוח מגוון טיפולים בתסמינים השונים של המחלה, שהאריכו באופן דרמטי את חייהם של המטופלים. "כשניר נולד, תוחלת החיים הצפויה היתה חמש שנים. הוא בן 35 עתה", אומר פרופ' וייל. "אולם אף אחד מהטיפולים הקיימים לא מנסה להתמודד עם הסיבה למחלה".

כדי לקדם את התחום, פרופ' וייל הקדיש שנים לפיתוח כלים לחקור את התפתחות מערכת העצבים הפריפרית בעוברי תרנגולות. "כלים אלה אפשרו לנו להבין את התפקיד של החלבון החסר, וכיצד המחסור בו גורם ל-FD", הוא נזכר. אולם כדי לקדם את המחקר מעבר להבנה הבסיסית, הוא נזקק לכלים ספציפיים למחקר בתאים אנושיים.

מהמעבדה לטיפול אפשרי

השלב הבא היה פיתוח של מערכת תאים מותאמת למטופל. "התחלנו באיסוף של תאים ממטופלים עם מחלות נדירות שונות ומתנדבים בריאים, ואז השתמשנו במערכת הדמיה משוכללת כדי לחקור כל תא ברזולוציה גבוהה. המערכת הזו אפשרה לנו לבחון אלפי תאים מכל תורם, לאפיין מגוון מחלות גנטיות ולזהות ביו-מרקרים של מחלות ספציפיות".

לאחר מכן, מעבדתו של וייל שילבה במערכת זו גם כלים רובוטיים חדשניים כדי לבסס תהליך מחקר שמאפשר לסרוק בתפוקה גבוהה איך מולקולות שונות משפיעות על התפקוד של תאי החולים. ההצלחה הראשונה היתה במחלה גנטית נדירה אחרת, שנקראת APBD (adult polyglucosan body disease). אחרי שחוקרי המעבדה בחנו יותר מ-11 אלף מולקולות על תאים מחולי APBD, הם מצאו מספר מולקולות ששיפרו באופן ניכר את התפקוד שלהם. המולקולה המובילה אף ניתנה ברישיון מסחרי להמשך פיתוח. "שלושה מטופלים כבר קיבלו את הטיפול, ונראה שהוא עצר את התקדמות המחלה שלהם. הם אפילו עברו מכיסא גלגלים להליכה בעזרת הליכון". פרופ' וייל מעדכן.

באחרונה, לאחר שבחנו באותו תהליך יותר מ-50 אלף מולקולות, צוות המחקר מצא מולקולה שכנראה  מסוגלת לפצות על החסר בחלבון במחלת ה-FD. "הראנו שהמולקולה בולמת את פעילות המנגנונים שגורמים ל-FD בתאים, וגם משפרת את התפקוד של מערכת העצבים במודל תאי למחלות נפוצות בהרבה, כמו ALS ומחלת הנטינגטון", אומר פרופ' וייל.

כעת, המטרה הבאה שלו היא להרחיב ולקדם את המחקרים שבוחנים את התועלת של המולקולה החדשה בהתמודדות עם מחלות נפוצות אל עבר שלב המחקר בבני אדם. התקווה שלו היא שעבודה זו תניב תרופות יעילות לחולים רבים, בהם בנו ומאות חולי ה-FD האחרים ברחבי העולם.